סיפורה של מתמודדת - חודש המודעות להפרעת אישיות גבולית B.P.D - Borderline personality disorder -

בתמונה למטה תראו איך נראית משוגעת! פסיכית! כזאת שהייתה מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים, שהולכת לטיפולים, ולוקחת טיפול תרופתי.

אז מה זה B.P.D?

ההפרעה היא מולדת, ביולוגית וסביבתית (שווה לקרוא על התאוריה הביוסוציאלית). "תגובה נורמלית למצב לא נורמלי", מיד אסביר מה הכוונה. אז נולדתי רגישה יותר מהרגיל. נולדתי ואני חיה עם כוויות דרגה 6 (מטאפורית). לאדם הסובל מבורדרליין (אישיות גבולית ובורדרליין זה אותו דבר) יש קושי בעיבוד הרגשות, יש מצב משברי בלתי פוסק. החלק הביולוגי בהפרעה זה הרגישות, הפגיעות הגבוהה והחזרה האיטית למצב הבסיס לאחר שמשהו עורר רגש חזק ובלתי נסבל, או משהו טוב נניח, שגם יכול להגיע ל-high שהוא מעבר לשמחה, הוא לא מווסת.

כשאחרים חווים X, מתבאסים ועוברים הלאה, אנשים עם קשיים בוויסות הרגשי יחוו את אותו X בכזאת קיצוניות שיכולה גם להגיע לחוויה שהעולם קורס או הגעה למצוקה רגשית שנדמה שבלתי אפשרי לשאת ולפעמים עד כדי רצון לשים קץ לחיים.

מה שעוד גורם להתפתחות ההפרעה מלבד להיוולד רגיש יותר (לפעמים לא רק מבחינת רגשות אלא גם מבחינת החושים - קושי מול ריחות, רעשים, תחושות, ועוד, הכל נחווה חזק יותר, חזק מדי) היא סביבה לא מתקפת (הורים, בי"ס, מי שטיפל בנו בילדות)

מה זה תיקוף? לתקף את הרגשות של הילד. לדוגמא: ילד מקבל מכה: תיקוף: כשאמא (לצורך הדוגמא) אומרת "נכון אהוב שלי, קיבלת מכה וזה כואב, זה באמת לא נעים" . חוסר תיקוף: "לא קרה כלום" "זה שום דבר" "לא כואב לך" מה שגורם לילד לחשוב - רגע...כואב לי, אבל אמא אמרה שלא כואב לי (בשנים הראשונות שלנו בחיים הדמויות המטפלות בנו הן בערך האלוהים שלנו) אז כנראה אמא צודקת. לא כואב לי (למרות שהכאב קיים) וכך הילד לומד לא לסמוך על עצמו.

הרבה פעמים בורדרליין זה גם טראומה מורכבת, כלומר לא אירוע אחד טראומטי, אלא טראומות ברבים, או מציאות טראומטית לאורך זמן, כמו הורות מתעללת.

כך נוצרת חוויה שאני לא נראית, לא מובנת, כשאני מאוד צריכה שיראו אותי.

העבודה בטיפול שעברתי, היא ללמוד לסמוך על עצמי, וללמוד איך לווסת את הרגשות הבלתי נסבלים, איך להחליף חיים של פוסט טראומה והישרדות - דריכות, חרדות, דיכאון, פלאשבקים, סיוטים, הפרעות אכילה, הפרעות שינה - (ככה זה אצלי. אצל כל אחד.ת זה מתבטא אחרת) לחיים ששווה לחיות אותם. כל זה מצריך את הטיפולים הנכונים וים מוטיבציה לתת עבודה על עצמי.

זאת הפרעה נוראית.

אבל - עם מודעות עצמית, עבודה עצמית ועזרה נכונה אפשר לצאת מזה ולשפר מאוד את החיים, המון אנשים כבר עשו את זה.

זה עניין של שינוי דפוסים, למידה של מתן לגיטימציה לרגשות של עצמי, המוטיבציה וההסכמה ללמוד פרספקטיבות חדשות, קבלה של מצבים שקשה לקבל, במקום להילחם במציאות כשאי אפשר לשנותה, כמה שיותר להתאים את חוויית החיים שלך למה שקורה במציאות, ועוד ועוד. כלומר, דרך טיפול נכון ועבודה עצמית אפשר גם ללמוד לחיות לצד ה-B.P.D ולנהל חיים מלאים. בהתחלה זה בלתי נסבל ובהמשך התהליך העוצמות נחלשות.

אנשים עם קווי אישיות של בורדרליין הם לרוב גם אנשים אינטיליגנטים פצצות, גם רגשית, אמפתיים, יצירתיים, מוכשרים, גאונים, יצירתיים, בני זוג וחברים נפלאים, ועוד.

נכון, השלילי מחבק אותנו, אבל כמו העושר הרגשי והתחושתי הבלתי נסבל יש לנו גם אפשרות לחוות עושר רגשי ותחושתי נעים, מאושר, מלא בהודייה, ורחב אולי יותר מאנשים רגישים פחות. לא בקטע של להקטין אחרים כדי להגדיל אותנו, זו ליטרלי עובדה. וכשלומדים לווסת את עצמנו הסערה הופכת לגלים והגלים נהיים קטנים יותר, והטוב כל כך כל כך נפלא. אבל הרבה מהסובלים מההפרעה לא שם, כי רע להם מדי. כי אין מספיק טיפולים, כי אין מספיק הכרה, כי אין מספיק. אבל יש יותר מדי רע.

יכול להיות הבדל עצום בין אדם שמודע ומטופל ועובד על עצמו לבין כזה שלא.

ההפרעה מתבטאת בחוסר וויסות בכל המישורים בחיים. חוסר וויסות התנהגותי - יש תקופות וימים שהבנאדם מתפקד לגמרי ויש תקופות שבכלל לא. זה כמובן מושפע מדברים, כל אחד ומה שממשבר אותו. זה משפיע על הריכוז, על היחסים עם הגוף, משפיע גם על השינה (אחד מהקטליזטורים שלי להגעה למצב אובדני בפעם הראשונה ועדיין לא ביצעתי שום אקט, היה נדודי שינה. זה היה לפני כמה שנים. עדיין סובלת מנדודי שינה לצערי). משפיע על היחסים עם אוכל, חוסר חיבור לגוף, תנועות חדות בין קשרים אינטנסיביים מדי או רעילים, לבין הימנעות מקשרים...לא לדעת מה אני שווה, לא להסכים לחשוב שאני שווה. הרבה בלבול, בקיצור - חוסר וויסות גורף.

חוסר יציבות בכל השטחים. לא סומכת על אחרים והרבה גם על עצמי, מה שמשאיר אותי ללא הגנה בכול מקום ובהרבה ממערכות היחסים בחיים. חרדות נטישה...וכו'.

ההתוודעות להפרעה/לסימפטומים עזרה לי להרגיש הקלה מזה שיש שם למה שאני מרגישה, שאני לא היחידה שסובלת מזה, ושאפשר לטפל בזה ולצאת מזה! לא כדי לקבע את עצמי בתוך הסימפטומים או ההפרעה.

הפוסט הזה נכתב כדי לשתף אתכם קצת בחוויה של חיים עם בורדרליין, שחייתי אותה מאז שנולדתי אבל אובחנתי בה רק ב3 השנים האחרונות. רק אז הכול התחבר. שנים חשבנו שאני על הספקטרום בכלל. המטפלים שלי ידעו שיש לי אישיות גבולית ולא רק O.C.D דיכאון וחרדה אבל לא סיפרו לי על זה. אני אישית חוויתי עוגמת נפש נוראית כי לדעת שיש טיפול למה שאני חווה *בזמן* יכל למנוע ממני המון סבל ומצבי סיכון שהגעתי אליהם.

יכול להיות מאוד מאוד קשה להיות בקשר עם אדם שסובל מההפרעה, במיוחד אם הוא לא מודע ולא מטופל. טיפול ועבודה רצינית על עצמנו משנה חיים.

אם כבר קשה להיות בקשר איתו, תחשבו על כמה קשה לו לחיות בתוך עצמו עם כל מה שהוא מתמודד איתו.

החיים מורכבים ואחד הקשיים תחת ההפרעה היא הראייה הדיכוטמית, היצמדות לתיוגים של "רע" או "טוב", של שחור או לבן...חוסר היכולת להכיל מורכבות. עם כל העבודה הקשה שאני עושה על עצמי פיתחתי גם את היכולת להכיל מורכבות:

- לתת מקום גם לעצמי וגם לחוויה של מי שמולי בכל מני סיטואציות. לתת לגיטימציה לעצמי וגם לו, גם אם זה מתחיל מפיצוץ וניגשים לפתור את הדברים כשיש רגיעה. לאט לאט עם הרבה עבודה הפערים מצטמצמים.

- ‏לתת לגיטימציה לעצמי ולהגיד לעצמי שמה שאני מרגישה לגיטימי ושאני כרגע חווה את הסיטואציה בצורה מעוותת כי אני מופעלת מטראומות שלי ולצד זה להגיד לעצמי ולהסכים להאמין לזה שהכאן ועכשיו, בסיטואציה הנוכחית אין באמת איום קיומי, או להסכים לתת מקום לשיקופים מהסביבה לגבי ההתנהגות שלי ולהתאמץ לשנות אותה אם הדבר מהווה מקור לתקיעות בחיים עבורי.

- ‏ללכת בין הטיפות: להטיל ספק בעצמי, אולי הבנתי את הסיטואציה לא נכון, אולי פירשתי את הדברים לא נכון, ובמקביל ללמוד לסמוך על עצמי. מטורף נכון? וגם לתת לגיטימציה לרגשות שלי ובמקביל להסביר לעצמי שהם לא מותאמים למה שקרה עכשיו, אלא הם מהעבר והם מנהלים אותי. עד שתהיה אוטומטיזציה ואני לא אצטרך להתאמץ כ"כ הרבה אלא שבזכות תרגול, דפוסים חדשים ובריאים נבנים במקום הישנים.

- ‏להיות יכולה להרגיש שגם אם היה משהו רע, הוא לא מוחק את הטוב שהיה לפני זה. - ‏אפשר להיות גם שמח וגם עצוב ועוד מלא דברים בו זמנית - ‏בגדול, יש המון גם וגם וגם וגם וגם. - ‏בעיניי, להכיל מורכבות זו מתנה.

המצב בארץ לא מזהיר,אין מספיק מידע נגיש וכאמור, לדעת ממה אתה סובל חשוב מאוד גם כדי להבין שאתה לא לבד בזה, וגם כדי להתאים טיפול שיעזור ולא יזיק. גם מידע לגבי זכויות וכו' לא נגיש מספיק.

המטרה היא להגיע למצב שיש בידינו את הבחירה, איך להתנהל ולא שהטראומות והדפוסים ינהלו אותנו. בשביל זה צריך גם לבחור לעשות מה שצריך כדי להחלים, וזו בחירה בתהליך שיכול לקחת שנים, יום יום, רגע רגע.

מאחלת לכולנו את המוטיבציה והכוחות להיות מחוברים לאהבה העצמית שבנו, למוטיבציה לעבוד כמה שצריך גם כשנראה שכלום לא שווה את זה.

חודש מודעות שמח, עצוב, מתסכל, מדהים, מעצבן, מצחיק, נוראי ונפלא ל B.P.D :)